PALETINA / פלטינה
פלטינה היא מסע פנימי בזמן מלחמה. מסע שמתחיל בדירה נטושה ברחוב עזה ביפו ומטייל בין הגוף, הרוח ומרחבים משתנים. היצירה חושפת את התמודדות האינטימית עם תחושת זרות, שייכות ואובדן זהות, כשהמציאות החיצונית – אלימה, מתוחה וטעונה – חודרת לתוך הנפש ולתוך חלל המגורים, והופכת אותו למעבדה לחקר השבר והחיבור האנושי.
בדירה הזרה שספרים, מפות ופסלים מספרים סיפורים של מסעות וזיכרונות, מתחיל מאבק – בין ההיסטוריה האישית לגלי ההאשמות שמגיעים מבחוץ, בין טראומה קולקטיבית לכאב אישי. זוהי זירה שבה הקירות מדברים, החפצים לוחשים, והאדם שבמרכז הסיפור מאבד אחיזה במוכר ושואל שאלות על מוסר, שייכות וצדק.
באמצעות תיעוד דוקומנטרי, טקסט מקורי, ומרחב בימתי שמבקש להנכיח את תחושת הפליטות האין סופית, היצירה עוסקת באלימות הגלויה והסמויה שמופעלת על הגוף והרוח – במיוחד על הגוף והרוח הנשיים. החלל שהופך מצד אחד לפלנטה רחוקה ומצד שני למיקרוקוסמוס של כאב וחיפוש, יוצר חוויה תיאטרונית שהיא בו-זמנית אישית וגלובלית. הוא הופך לדמות בפני עצמו – זירה שבה מתרחש מאבק פנימי מתמשך בין השתייכות לזרות, בין עבר להווה, בין קול לזעקה אילמת.
היצירה נעה בין דוקו למציאות בימתית, בין בית כסמל לבין בית כמקום פיזי, והופכת את החלל האינטימי למרחב חקר אוניברסלי. היא בוחנת את החיפוש אחר זהות בעולם שבו שייכות היא מקור כוח, אבל גם מקור למלחמה.
“פלטינה” היא מסע תודעתי, יצירה שמבקשת לפרק ולהרכיב מחדש את מה שאנו תופסים כ”אני” בעולם שבו הגבולות בין פרט לקולקטיב, בין פנימי לחיצוני, הולכים ומיטשטשים. זהו מופע אישי שמזמין את הצופה להישיר מבט אל המראה השבורה של המציאות שלו – ולמצוא בה רגעים של יופי, משמעות וריפוי.
כתיבה, בימוי, קונספט: איציק ג'ולי
מופיעים: מירב גרובר, דן שפירא, ערן בן צבי
עוזרת במאי והדרכת טקסט: בהט קלצ'י
מופיעה בסרט: בתאל דותן
עיצוב במה וחלל: מושיק יוסיפוב
עיצוב תלבושות ואביזרים לבמה: מיכל לאור
עיצוב תאורה: עודד קוממי
מוזיקה וסאונד: גל לב
צילום סרט: ניצן גלעדי
צילום נוסף: איציק ג׳ולי
עריכת סרט: טל קרונקופ
עיצוב סט: לי נבו
עיצוב תלבושות סרט: רעות שייבה
עריכת טקסט: גל קוסטוריצה
יעוץ אמנותי: טליה בן עמי
עיצוב וידיאו לחלל: נמרוד צין
עיצוב גרפי: קובי לוי – הליגה
ייצור תפאורה: חן אוחיון – Art Core
מפיק ראשי: דניאל כהן בוונסי
צוות טכני: אילן שלום, ברי טווינסטרא, דמיר טיילייב, תמיר הדר
יח"צ: רחל וילנר – Impact
מנכ״לית תיאטרון נוצר: טליה בן עמי
תודות:
* מפעל הפיס על תמיכתו בהפקה
*HADIVE – אלינור, רונית, יונתן
*סטודיו יסמין גודר
שלישי | 24 ליוני | 20:30
מוצ"ש | 28 ליוני | 21:00
מתחם 3436, התחייה 27 יפו (פינת התחייה/הרצל)
*מספר המקומות מוגבל – אנא שריינו מראש
*החלל בתהליכי הקמה. הגישה בשלב זה מתאפשרת באמצעות מדרגות בלבד. אנו מתנצלים על אי הנוחות ומעריכים את סבלנותכם והבנתכם עד להפיכת החלל לנגיש עבור כולם.
מן הביקורות
ננו שבתאי , הארץ, 17 במרץ 2025
PALETINA
"מנהרות חמאס", מלמל בנימת תלונה צופה מבוגר שירד לפניי במדרגות הבטון הצרות, עד שהגענו לאולם המרתף בתיאטרון, שם ישבנו בשתי שורות, ביניהן נפרשת הבמה. והנה, חזה הצופה את העתיד הקרוב, ובכך בדיוק עוסק האירוע התיאטרלי שיוצג לנו. במנהרות החמאס, ובמנהרות התודעה של אדם מסוים, לאחר 7 באוקטובר. האדם הזה הוא גם אדם פרטי וגם מייצג. קולו נשמע דרך פיהם של השחקנים.
הקול הפנימי שייך ראשית ליוצר ההצגה, איציק ג'ולי, שהוא גם המנהל האמנותי החדש של תיאטרון נוצר. קולו מייצג גם את האדם החילוני־המשכיל, שוחר שלום ותרבות, רחב אופקים. עם האסון והמלחמה הנמשכת, עולמו ותודעתו מתערערים מהיסוד, והוא מספר על פרישה שגזר על עצמו מהעולם. מעין חופשה עצובה שעל סף הייאוש, פסק זמן שנועד לצורך חשבון נפש אינטנסיבי, חשיבה ובחינה מחדש של שורשי אמונותיו ותרבותו, שהרי אלה כשלו מלהגן עליו, והתמוטטו, יחד עם האסון שקרה וממשיך להתחולל בחוץ.
ההצגה, המורכבת מטקסטים ומקטעי וידיאו מבוימים או דוקומנטריים, מתרקמת לעינינו באופן אסוציאטיבי, בהיגיון שנגזר מהקול הפנימי, מזרם תודעת היוצר, המלא מחשבות, רגשות, ודימויים פלסטיים. אין כאן עלילה ממש, אבל יש עוגן מרכזי חזק והוא המעבר לדירה הארעית ביפו, דווקא ברחוב עזה — השם הטעון והנטען — וההתבודדות בדירה הספציפית, שהיא ההיפך מחלל ריק, אלא דווקא מסמלת את העולם הישן, העשיר לכאורה, העולם שלפני האסון. הדירה, המופיעה בהצגה בסרטוני הווידיאו, היא כעין "ערש התרבות" בזעיר אנפין: מלאה במדפים עמוסי ספרים, ברהיטים יפים, פסלונים ותמונות. בעלי הדירה הבלתי נראים הם, כמו הדובר, אנשי העולם הגדול. לכן לא מופיעים בה רק סמלי התרבות האירופית, אלא גם סמלים של תרבויות מזרח למיניהן, המרמזים אולי גם על אוריינטליזם כלשהו, הכרוך בכיבוש. כך או כך, הם לא מוצגים כמציאות סטטית, אלא מקבלים התערבויות מכוונות.
למשל, מופיעים פירות יפהפיים כמו מתוך ציור, כסמל לחיים ולדעת, אבל ביניהם ומאחוריהם ניצבים גם בקבוקי חומרי ניקיון. השילוב יוצר מבט ציני על כל היופי והדעת. ואולי מוטב אכן לא לסגוד ליופי ולא לחפש דעת בעולם נורא שכזה, שבו יצר ההרס והאלימות גובר על הכל. אנו מקבלים גם טעימות מצולמות מאנשי אקדמיה בעולם המגנים את ישראל ותומכים בפלסטינים, ביניהם אחד שמתלהב מ–7 באוקטובר. בכך שוב מתקיימים היפוך היגיון ובחינה מחדש של המושג הומניזם. אי אפשר שלא לחשוב גם על שואת יהודי אירופה, ומאין צמחה.
כשגרובר מפצלת את המילה עזה לגאזה, גזזת, גז וכו' למיסטיקה ולפסיכוזה יש קשר כמובן. עם זאת, התובנה שהמילה העברית דומה מאוד לערבית לא עוזרת לנו
מצד אחד, משמשת הדירה את הגיבור הכמעט מובס ברוחו, כמו חדר בריחה מהעולם שבחוץ, הרווי באלימות ובדם. מצד שני, היא כלא, מקום ללא מוצא, שכן העולם ההוא קרס וכרגע הוא מוצג כעולם מלאכותי עד כדי גרוטסקה. שאלות כמו האם הספרים שווים משהו כרגע ומה הידע והטעם האמנותי שלי תורמים לי במציאות של בהלה, זוועה ורצח מתחלפות בדימויים שמשמעותם אפלה ומורבידית יותר. כך למשל, דמות נשית שלבושה כקורות חייה: שעטנז מופרך כמעט של חלקי תרבויות שונות ורחוקות מאוד זו מזו, עד כדי אובדן זהות, המתבטא באובדן הפנים הייחודיות, שמוצגות מבעד למסיכה. או העירום המוחלט של הדמות הנשית הרזה, המתקפלת באחד ממדפי הספרים בדימוי חזק.
כשהכל מתפרק
על האדמה שנבקעה, כעל פי תהום, נשאלות גם שאלות: האם הבית הגן עלי אי פעם? האם יש משמעות לשורשיי החיצוניים והפנימיים? האם כדאי להתבצר בבית קבע, בבית זמני, או דווקא לברוח מכל בית? תחושת אובדן הזהות, התלישות והזרות החדשות, שנולדו עם האסון, מתבטאות על הבמה בטקסט ובאופן חזותי, במעברים בין הצפייה בווידיאו, לבין שינוי הפוקוס והמעבר לצפייה בשחקן חי ודובר, כאילו המדיומים עצמם כבר מפורקים וחלקיים.
כשהכל מתפרק, מתפרקת גם השפה. אבל היא גם מנסה לבנות את עצמה מחדש, להתחבר שוב — אות לאות, אותיות למילה, למשפט, לניסוח משמעות והבנה של הכאוס, על הכאוס. השפה הרי מייחדת את האנושי, אך האנושי הוא גם "אנוש", כמו חולה אנוש. את האלמנט של השפה והמשמעות מייצגת מירב גרובר, באופן רהוט ורגשי כאחד, במונולוגים קצרים, שמתחילים במילה מסוימת, מתרחבים למילים דומות, סותרות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין. המונולוגים מזכירים את המיסטיקה היהודית ובו בזמן גם התפרקות נפשית. והרי לשפה זיקות שונות למצב פסיכוטי שכולו התפצלויות: התפצלות בין רוח לחומר, בין המציאות לדמיון. לעתים אדם במצב פסיכוטי משתמש גם בשפה באופן יצירתי ומעורר השתאות. כך, כשגרובר מפצלת את המילה עזה לגאזה, גזזת, גז, וכו'. למיסטיקה ולפסיכוזה יש קשר. עם זאת, התובנה שהמילה העברית דומה מאוד לערבית לא עוזרת לנו.
PALETINA נמשכת כשעה. בזמן הזה מתכנסים מחשבות רבות ודימויים רבים. זו עבודה שהושקעה בה מחשבה רבה. הדבר ניכר בצילומי הווידיאו (ניצן גלעדי), במוזיקה (גל לב), בעיצוב הבמה והאביזרים (מושיק יוסיפוב, מיכל לאור, רעות שייבה) ובמשחק הרהוט והנוגע ללב של גרובר, ערן בן צבי ודן שפירא. נוכחותם נעימה ואינטליגנטית, מעוררת מחשבה ולעתים הזדהות.
יש בהצגה רגש, אבל היא גם שכלתנית מאוד. זו צורת תיאטרון שמשלבת אלמנטים רבים ואין בה אמירה ברורה, מסר, או אלמנט מרכזי סגנוני שמתעלה על השאר. כל צופה יפרש ויחווה אותה אחרת. אם אפשר לקרוא לתודעה המוצגת בהצגה חברתית, הרי שהיא תייצג ותדבר לפלח מסוים מאוד, קטן יחסית, שרובו מתרכז כנראה בקוראי עיתון זה. כן, זאת הצגה לאנשים חושבים. היא מתוחכמת ושואלת שאלות על השכלה ותחכום, על רקע מציאות של בשר מדמם. לפלח הקהל הזה היא משמשת מראה אמינה ברגע הזה, שבו כולנו במצב טראומטי, מפוצל, חרדתי. כשלעצמה, היא מספקת נחמה כלשהי למיעוט. זו פיסת אמנות שמי יודע אם תמשיך להתקיים כאן ולכמה זמן.